אוגוסט 2025

.

יכול להיות שהמשפט "להעצים את המעצימים" מוכר לחלקכם. במיוחד לכל בוגרי לימודי קואצ'ינג במכון אלדר, כי הרי עבודת המאמן היא רובה (אם לא כולה) הרבה פסיכולוגיה. המונח/משפט מבוסס על הבנה ואמונה שאנשים שעוסקים בתמיכה ובנתינה בשגרת יומם, גם הם זקוקים לתמיכה והעצמה. כי כדי להעניק, צריך שיהיה מאיפה להעניק.

וזו הסיבה שאני כותב על כך כעת. כבר לא מעט שנים אני רוכב על אופנוע כבד ולפני מספר שבועות הייתי מעורב בתאונת דרכים עם האופנוע. כשאני רוכב במהירות נמוכה ברחוב מגוריי נכנס בי רכב שחתך לתוך חניה. איבדתי שליטה על האופנוע ונמרחתי על האספלט. והתוצאה? מעבר לשפשופים ומכות, נקע מכובד בקרסול שמאל ושבר תלישה בבוהן בכף רגל שמאל, וגם פגיעות וחתכים בעור של כף הרגל. חלקכם ודאי חושבים לעצמכם שהיה לי הרבה מזל.. ואתם צודקים! ועדיין, למי שחי ונושם ריצה (וגם מתפרנס מריצה…) לפגיעה כזו ישנה משמעות רצינית.

האנשים הסובבים אותנו שלא רצים או שלא עוסקים בספורט כדרך חיים, לא ממש יכולים להבין את המצוקה הזו. זר לא יבין. בניגוד לפציעות הנגרמות מעומס יתר (overuse) במקרה זה אי אפשר לטעון להתנהלות לא נכונה באימונים, על פציעות טראומה אין לאף מאיתנו שליטה. שבר, נקע, נפילה, תאונה וכו… יכול לקרות לכל רץ. עלית או קבוצות גיל, צעיר או מבוגר, מהיר או איטי. במידה כזו או אחרת מדובר בכח עליון, כולנו חשופים לפציעה מהסוג הזה.

אני מאמן ורץ באופן די אינטנסיבי כבר שני עשורים ונתקלתי לא מעט בפציעות טראומה כאלה ואחרות עם המתאמנים שלי. ובאופן אישי, חוויתי נקע חמור מאוד לפני 5 שנים באותו הקרסול. אז לקח לי מספר חודשים רב לחזור לפעילות. וכולנו יודעים שקרסול שמשתקם לא באמת חוזר לעצמו במאת האחוזים. לאחר אבחון ראשוני בחדר מיון לא הייתי מעודד. פגיעה גרמית הכוללת שבר תלישה בבוהן שמאל ונקע בקרסול שמאל עם עיבוי בולט של הרצועות כתוצאה מטראומה. וכל זה בגלל שבריר שניה של חוסר מזל, הכל קרה כל כך מהר. ברגע מסוים הכל נהדר, רוכב על האופנוע בבטחה ברחוב מגוריי. שבריר שניה אחרי אני מרוח על האספלט ומרגיש סכינים שחותכים לי את כף הרגל. תענוג גדול…

אז מה עושים עכשיו? "נוהל פציעה" שחלקינו כבר מכירים… הרבה עצבים, רחמים עצמיים וקללות על כל העולם ולכל עבר, בהמשך הרבה עבודת שיקום וחיזוק, פיזיותרפיה, הרבה מאוד סבלנות ואורך רוח. כנראה גם חישוב מסלול מחדש בכל הקשור לעונת הריצה הקרובה שנקטעה, וגם פחות תמונות ריצה בסושיאל, מן הסתם…

אבל בכל זאת יש משהו שונה בהתנהלות שלי כמאמן. מעבר להיותי עוד "רץ מן המניין" ריצה זו גם העבודה שלי. כל רץ שנפצע, בדרך כלל לוקח צעד אחורה ובאופן טיבעי ומובן קצת נעלם, מתרכז בשיקום והחלמה, מתנתק. אבל אצלי זו לא אופציה. יש לי מועדון לנהל, אימונים להעביר, מתאמנים שצריכים את תשומת הלב שלי ואת עצתי. אז נכון שיש לי החלפות וגיבוי (המאמנים הנפלאים במועדון- חגי, איילת, יואב ואריק. גם אתי כמובן), אבל עדיין.. למרות שאני מחויב להוריד הילוך, היעלמות זו לא אופציה. מעבר לפציעה עצמה, אני מניח שהמתאמנים שמים לב לשינוי באנרגיות (במידה כזו או אחרת). למעשה כל ההתנהלות שלי סביב פעילות המועדון והמתאמנים נהייתה קשה יותר, בעיקר מנטאלית.

להעביר אימון אינטרוולים לרצי המועדון בשעה שאני בעצמי בקושי מצליח לצעוד ללא צליעה, לא פשוט. להמשיך לעודד ולתמוך ברצים בשעה שאין לי מושג מתי הקרסול שלי יאפשר מעבר מהליכה לריצה, די מייאש. הקשר עם המתאמנים שבאופן טבעי יורד הילוך, גם לא ממש עוזר. דמות המאמן נתפסת לרוב כמשהו אלמותי, חזק, מוביל. יכול להיות שחלק מהסופרלטיבים האלה נכונים, אבל גם המאמנים זקוקים לתמיכה, העצמה ומילה טובה. גם אנחנו צריכים לעיתים להעלם, להתכנס לעצמינו, להתנתק.  

ובכל זאת מסתבר ש"מכל מתאמני השכלתי", כמות התמיכה והדאגה שקיבלתי ועדיין מקבל מכל המתאמנים (והמאמנים!) היא מדהימה! משורר אמריקאי בשם וולט ויטמן אמר פעם " כשאני נותן, אני מעניק לעצמי". זה אולי נשמע קלישאתי אבל התקופה האחרונה הוכיחה לי שזו אמת לאמיתה !

"להעצים את המעצימים" – גם זו סיבה מיוחדת שבגללה אני אוהב את מה שאני עושה !

אז נתראה על השבילים (מתישהו בקרוב…)

אילן